החלטה בתיק ב"ש 90261/05

1.         זוהי בקשה לעיון חוזר שהוגשה מטעם המבקש על החלטה קודמת של בית משפט זה, שניתנה על ידי ביום 9/2/04, שם הוריתי על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, לאחר שקבעתי קיומן של ראיות לכאורה שקושרות את המשיב לעבירות נשוא כתב האישום, נסיון רצח, הצתה ונשיאת נשק שלא כדין.

            לענייננו, בבואי לבחון את עובדות כתב האישום, הרי לפי אלה המבקש נחשד כמי שהיה לו חלק בנסיון לרצח שניים, בעקבות כך החל הוא במנוסה ממקום למקום, תוך הסוואת זהותו עד אשר במועד המפורט באישום הראשון של כתב האישום התגורר בסוכה, בכפר נופח, כאשר הבעלים של הסוכה הגיע למקום יצא העורר לקראתו כאשר אקדח בידו, ירה לעברו שני כדורים שחדרו לגולגולתו, בהמשך נעתר לתחנוניו של המתלונן, הסיע אותו לבית חולים, השאיר אותו בפתח חדר המיון ונמלט מהמקום, תוך שהוא פורץ מחסום שהוצב בכניסת בית החולים ולבסוף גם שרף את המכונית והסוכה על מנת להעלים ראיות שעלולות להפלילו.

            בהחלטתי המקורית קבעתי קיומן של ראיות לכאורה תוך שאני מציין בסעיף 5 להחלטה את הבעייתיות בחומר הראיות לגבי הקשר בין המבקש לבין האקדח, ותוך התייחסות לליקויים שנפלו במסדר הזיהוי, והכוונה למסדר הזיהוי השני שנערך ואף על פי כן קבעתי קיומן של ראיות לכאורה כמפורט בסעיפים קטנים א'-ח' לאותה החלטה, החל בחשד וברקע לבריחתו של המבקש, העובדה שידע שהוא דרוש לחקירה ואף על פי כן המשיך להסתתר, השמועות בדבר החלפת צבע שערו, עדות המתלונן באשר לצבע שערו של המתנקש (צבע בלונד פלטינה), גובה משוער וצבע עיניים, מסדר הזיהוי הראשון שבמהלכו זיהה המתלונן אדם אחר כמי שירה בו, כאשר בדיעבד הסתבר שמדובר באסיר שריצה עונש מאסר אותה עת, בניית הקלסתרון שנעשתה, התנהגות המבקש במהלך העימות, החשד שעולה מהתנהגותו של המבקש שנמנע מלהיישיר מבט לעיניו של המזהה/המתלונן, חוסר שיתוף הפעולה של המבקש עם חוקריו, כמו גם שקריו, ולבסוף קבעתי שגם איכון מכשיר הפלאפון שהיה בשימוש המבקש מצטרף לאותן ראיות שיש בידי המאשימה ומבססות את אותה תשתית ראייתית נחוצה לצורך אותו שלב של מעצר עד תום ההליכים.

            לציין, שהחלטתי זו ניתנה עוד ביום 9/2/04, כאשר בין לבין חלפו חודשים רבים מאוד, במהלכם לא הוסדרה שאלת הייצוג של המבקש, ובית המשפט ששמע את התיק העיקרי נאלץ לדחות את הדיון פעם אחר פעם.

            ביום 19/7/04 הגיש המבקש ערר לבית המשפט העליון על החלטת המעצר, וזאת לאחר שחלפו למעלה מ-5 חודשים ממתן החלטת המעצר, אך סמוך להגשת הערר לבית המשפט העליון ביקש המבקש לבטל ערר זה וזה אכן בוטל לפי בקשתו.

            ביום 26/8/04 הוגשה בקשה ראשונה על ידי המערער לעיון חוזר על החלטת המעצר המקורית, אך בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט זה תוך קביעה שמדובר בטענות שראוי שתתבררנה במסגרת הליך ערר ולא במסגרת בקשה לעיון חוזר.

2.         דיון מעמיק נוסף לגבי הראיות שקיימות כנגד המבקש, התקיים בבית המשפט העליון בפני כב' השופט אדמונד לוי, בבש"פ 10530/04, ביום 28/11/04, כאשר החלטת בית המשפט העליון ניתנה ביום 2/12/04, שם התייחס בית המשפט העליון לטענות המבקש אחת לאחת, תוך שהונח בפניו תמליל שנערך על ידי הסניגוריה ועמד כראיה מנגד לתמליל שהוגש על ידי המאשימה, וכפי שעולה מהתמלילים גרסתו של המבקש הינה שהמזהה לא זיהה את המבקש בדרגת הזיהוי הנדרשת, כאשר לפי תמליל הסניגוריה הזיהוי הוא של כ-10%, בעוד שתמליל שנערך על ידי התביעה לגבי אותה הקלטה, עולה ממנו כי הזיהוי הוא של 90%.

            משנחלקו הצדדים כאמור בשאלת הזיהוי שהינה שאלה מכרעת בתיק זה, בחן גם בית המשפט העליון את הראיות לגופן אחת לאחת, התייחס למסדרי הזיהוי שנערכו, לשיחת הטלפון של המתלונן עם חוקריו בתום העימות, לזיהוי שנעשה על ידי המתלונן במסדר הראשון ממנו עולה כי הוא זיהה אדם שאינו המבקש ועל כך אין חולקין, הזיהוי השני שבו זיהה המתלונן את המבקש, האמירות הספקניות שנשמעו מפיו של המתלונן באשר לזיהוי זה, כאשר המתלונן מציין שזה לא נראה לו כמו הבן אדם שירה בו, אבל זה הכי מתקרב אליו וכיוצא באלה אמירות.

            בית המשפט העליון התייחס בהחלטתו גם למפגש שנערך לאחר העימות בין המתלונן לבין המבקש, וגם הוא הגיע לכלל מסקנה שלא התרשם מהפעלת לחץ על ידי החוקרים, התייחס לקושי שבזיהוי באותו מעמד.

            כב' השופט א' לוי קבע בסעיף 5 להחלטתו " התרשמותי שלי היא שיקשה על המשיבה לבסס את הרשעת העורר רק על זיהויו על ידי המתלונן, אולם ראיה זו אינה עומדת לבדה הואיל ובידי המשיבה ראיות נוספות...".

            לסיכום החלטתו קבע בית המשפט העליון שחרף ההתלבטות שנובעת מטיבו של הזיהוי, הרי נכון לאותו שלב אין זה נכון להפוך את החלטת המעצר המקורית של בית משפט זה ולפיכך הותיר את החלטת המעצר בעינה, תוך המלצה להתאמת מועד שמיעת הראיות בתיק, ואם מועדי הדיון לא יוקדמו יהיה מקום לשוב ולשקול את שאלת המעצר בכובד ראש.

3.         החלטה נוספת של בית המשפט העליון ניתנה מפי כב' השופטת חיות, ביום 5/1/05, וזאת במסגרת דיון בבקשה שנייה שהוגשה על ידי המדינה להארכת מעצרו של המבקש לתקופה נוספת של 3 חודשים בחלוף 9 חודשי המעצר הראשונים, כאשר כב' השופטת חיות שבה ופירטה אחת לאחת את הראיות שעומדת כנגד המבקש, תוך התייחסות להחלטות הקודמות שניתנו, הראשונה ביום 24/10/04 על ידי כב' השופטת פרוקצ'ה, ותוך התייחסות לעובדה שגם באותו שלב מאוחר טרם החלה שמיעת הראיות בתיק העיקרי (בעיקר עקב חילופי הסניגורים בתיק).

            לאחר שסקר את השתלשלות האירועים בתיק קבע בית המשפט העליון שמסוכנותו של המבקש אינה צריכה הסבר והיא עולה מהמעשים הקשים המיוחסים לו, כמו גם מעברו הפלילי המכביד והחשש לשיבוש הליכי משפט, נוכח מעשי ההצתה שמיוחסים לו, והחשש להימלטות מהדין.

            בסופה של החלטה קבע בית המשפט כי באיזון הראוי בין השיקולים הנוגדים החליט הוא להעתר לבקשה באופן חלקי ולהאריך את מעצרו של המבקש ב-45 ימים נוספים, כאשר במהלך תקופה זו אמורה להישמע עדות המתלונן ואולי גם ראיות נוספות, יהיה ברור מועד משוער לסיום המשפט, תתבהר התמונה בשאלת הזיהוי ולבסוף קבע " כל הנתונים העדכניים הללו ראוי שיעמדו בפני בית משפט זה, אם יתבקש להאריך את מעצרו של המשיב פעם נוספת".

4.         אותם 45 ימים אמורים להסתיים בעוד פחות משבוע ימים, ועל כן המלצתי בפני עו"ד חכם, ב"כ המבקש, לעכב את הדיון בבקשה זו עד אשר יתקיים הדיון בבית המשפט העליון, הכל כמצוותו של בית המשפט העליון מיום 5/1/05, אך עו"ד חכם עמד על זכותו של המבקש לקיום הדיון בפני בית משפט זה, תוך שהוא מדגיש את טענותיו בדבר השינוי המשמעותי שחל בראיות שיש בידי המאשימה, ובעניין זה מפנה הוא לפרוטוקול הדיון שנערך בפני הרכב בראשות כב' השופטת רוטלוי, של חקירת המתלונן, וממנו ביקש הוא מבית משפט זה להסיק את אותה מסקנה בדבר גריעה משמעותית ודרמטית מחוזקה של התשתית הראייתית, אשר יש בה כדי לשנות את מצב הדברים מן הקצה אל הקצה ביחס להחלטת המעצר הראשונה.

            ב"כ המשיבה, עו"ד מרום, התנגד כמובן לבקשה זו, וטען שראוי הוא שבית משפט זה ימנע מקביעה ערכית לגבי טיב הראיות שיש בידי המאשימה, והכוונה בעיקר להערכת עדותו של העד המזהה בפני המותב, מלאכה שראוי שתיעשה על ידי המותב עצמו ולא על ידי בית משפט זה, שאין בידו את הכלים להעריך את מהימנות העד, מאחר וזה לא העיד בפניו, ואין לבית משפט זה כל אפשרות לקבוע ממצאים בשאלת המהימנות.

5.         הלכה פסוקה היא מימים ימימה שניתן לבקש עיון חוזר על החלטה אם נתגלו עובדות חדשות, או נשתנו נסיבות, או עבר זמן ניתן מעת מתן ההחלטה, כאשר בהתייחס לראיה החדשה בית המשפט העליון קבע את המבחן של הצורך בראיה המשנה באופן דרמטי את ההתרשמות מהראיות או משפיעה על משקל הראיות השפעה ניכרת, ואין הכוונה לראיות שכבר הוגשו או לראיות שהן בעייתיות בפני עצמן, שכבר זכו להתייחסות בית המשפט (ראה לצורך זה את בש"פ 10077/02, עובד נ' מדינת ישראל).

6.         הצדדים בפניי נחלקו באשר לראיה הנוספת, שהיא בעלת משמעות רבתי והכוונה לעדותו של המתלונן בפני ההרכב בדבר שאלת הזיהוי.

            לציין, שבין הצדדים נתגלעה מחלוקת אמיתית בסוגיית הודעותיו של המתלונן במשטרה, שהוגשו לבית המשפט מכוח הסכמת הצדדים, אך הסניגור התעקש על טיעונו שבית המשפט סירב להכריז על העד כעד עויין, בעוד שעו"ד מרום טען בפניי כי עצם הגשת הודעות העד לבית המשפט יש בה כשלעצמה כדי לשלול את הטענה שעדותו של העד מחזקת את טענת הסניגוריה ויש בה כדי לאיין את המשקל שניתן להודעות אלה בשלב ראשוני של הדיון בבקשת המעצר.